החלטה בתיק רע"פ 782/14 - א'

1.             בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת הבכירה נ' אהד) בעפ"ת 32365-05-13, מיום 30.12.2013.

רקע והליכים

2.             נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה ובו הואשם בעבירות נהיגה בשכרות, לפי סעיפים 62(3) + 39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה בקלות ראש, לפי סעיפים 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה; גרימת תאונה בה נפגע אדם ונגרם נזק, לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); סטייה, לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה; אי-השארת פרטים, לפי תקנה 145 לתקנות התעבורה; אי שמירת רווח, לפי תקנה 49 לתקנות התעבורה. על-פי עובדות כתב האישום, ביום 11.9.2009, בסביבות השעה 17:10, נהג המבקש ברכבו כשהוא שיכור. המבקש לא שם לב אל הדרך, לא שמר מרחק מספיק, התקרב לרכב אחר יתר על המידה ופגע בו. לאחר מכן, עזב המבקש את המקום, לא השאיר את פרטיו ולא דיווח למשטרה על האירוע. המבקש המשיך לנסוע ברחוב אחר בעיר, פנה ימינה ופגע בקיר בטון. כתוצאה מתאונה זו ניזוקו שני כלי רכב.

3.             ביום 18.4.2012, הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (נ"ב 2463-04-12, השופטת ט' אוסטפלד-נאווי) את המבקש, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. המבקש טען בבית המשפט השלום נגד אופן עריכת בדיקת הדם שנעשתה לו לאחר התאונה, נגד תוצאותיה, והשרשרת הראייתית לגביה. טענות אלה נדחו על ידי בית משפט השלום, ונוכח הודעתו במשטרה, יחד עם עדויות עדי התביעה, קבע בית המשפט כי המבקש נהג בשכרות. באשר לתאונה עצמה והעבירות הקשורות בה, בכללן גם אי השארת פרטיו, לא מסר המבקש כל גרסה, ונוכח העדויות בפניו, קבע בית המשפט כי המבקש גרם לתאונה. לפיכך הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו.

4.             ארבעה תסקירים מטעם שירות המבחן הוגשו בעניינו של המבקש, וביום 18.4.2013 נגזר דינו. בית משפט השלום עמד על חומרתן של העבירות בהן הורשע, ועל הערך החברתי שנפגע - בטחון הציבור וסיכון המשתמשים בדרך. עוד עמד בית משפט השלום על נסיבות העבירה, וציין שגם הן חמורות. לחומרה, ציין בית משפט השלום כי למבקש עבר תעבורתי, כשהעבירה האחרונה נעברה על-ידו ב-1992. לקולה, עמד בית משפט השלום על נסיבותיו האישיות הקשות של המבקש, אך ציין כי תסקירי המבחן שנערכו לו, אף כי המליצו להימנע מעונש מאסר בפועל, מצביעים על כך שלא הפנים את חומרת בעייתו, וכי הוא מסרב להשתלב בהליך שיקומי. נוכח האמור, השית בית משפט השלום על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, פסילת רישיון לשש שנים, פסילת רישיון על תנאי למשך 12 חודשים, וקנס כספי בסך 5,000 ש"ח.

5.             המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. לעניין הכרעת הדין, טען המבקש כי הרשעתו לא נומקה ולא בוססה כלל, הימנעותו ממסירת גרסה לא יכולה לחזק את ראיות התביעה, וכי המשיבה הוסיפה עד תביעה בשלב מאוחר, וכן דו"ח מעצר אשר סיכל את הגנתו של המבקש, אך למעשה קשור לתיק אחר אשר מוסתר ממנו. עוד טען המבקש כי ישנן סתירות בעדויות עדי התביעה לעניין בדיקת הדם, וכי אין להסתמך על הנהגת שברכבה התנגש כעדה יחידה כדי להרשיעו. לעניין גזר הדין, טען המבקש כי נסיבות חייו היו צריכות להביא להקלה בעונשו, וכי בית משפט השלום התעלם מהמלצות בתסקירי המבחן בעניינו.

6.             המשיבה טענה בבית המשפט המחוזי, כי דין הערעור להידחות. לעניין ההרשעה וההנמקה, טענה המשיבה כי הכרעת הדין ברורה ומנומקת, וכי ניתחה את הראיות כולן. לעניין הוספת עד התביעה והמסמך, הסבירה המשיבה כי מדובר בשוטר שערך שני דוחות פעולה, הראשון לגבי הפגיעה ברכב הנוסף, והשני לגבי הפגיעה בקיר הבטון. בשעת העדות בבית המשפט, נוכח השוטר כי אחד מהדוחות חסר, ויצא לתחנת המשטרה כדי להשיגו. לעניין הסתירות בין עדי התביעה, הסבירה המשיבה את הגרסאות השונות. לסיום הוסיפה המשיבה לעניין הנהגת, כי עדותה הייתה אחת מני רבות לפני בית משפט השלום. באשר לעונש, טענה המשיבה שהוא נגזר תוך התחשבות בתסקירי שירות המבחן בעניינו של המבקש, המצביעים על חוסר רצונו להשתתף בהליך טיפולי, ואין מקום להתערב בו.

7.             ביום 30.12.2013 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. בפסק הדין דן בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין של בית משפט השלום, ודחה אחת לאחת את טענות המבקש. גם לעניין העונש, לא התערב בית המשפט המחוזי.

הבקשה

8.             המבקש טען באשר למספר עניינים. ראשית, טען כי העונש שהושת עליו חמור מהמקובל בפסיקה, באופן שפוגע בעיקרון אחידות הענישה, תוך שהוא מצביע על פסק דין נוסף של אותו מותב בבית משפט השלום, בעבירות דומות, אשר בית המשפט המחוזי ראה להתערב בו ולשנותו, לעונש מאסר לריצוי בעבודות שירות. לטענתו, זו סוגיה ציבורית ראשונה במעלה שמצדיקה מתן רשות ערעור. עוד טען המבקש כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי קבעו כי "רק בדרך נס הסתיימה נהיגה זו של המערער [המבקש - נ' ס'] ללא אבדות בנפש" (עמ' 5 לפסק דין של בית המשפט המחוזי; וראו במילים דומות גם בעמ' 33 לגזר הדין של בית משפט השלום), קביעה שהביאה להחמרה ניכרת ולא ראויה בעונשו ביחס למעשיו. עוד טען כי יוחס לו עבר תעבורתי שכבר נמחק על-פי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981. שנית, טען המבקש טענות רבות באשר לקביעות שתי הערכאות לעניין תסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינו, והתעלמותן מהמלצותיהם. שלישית, טען כי הענישה שהושתה עליו חמורה, גם נוכח הימשכות ההליכים בתיק, שראשיתם ב-2009, ומשכם ארבע שנים, בהן היה חופשי, השתמש ברישיונו מדי יום, ולא היווה סכנה לציבור. רביעית, טוען המבקש כי בעניינו בדיקת דם חסרה, ואין מקום לקבל את הראיה החסרה כהוכחה לשכרותו.

הכרעה

9.             אין בידי להיעתר לבקשה לרשות ערעור. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית, החורגת מהעניין הפרטני (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)), או אם ישנם שיקולי צדק ייחודיים בעניינו של המבקש (רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.4.2010)). 

10.          בבקשתו ניסה המבקש לשוות לטענותיו נופך עקרוני, אלא שלא כך הדבר, וכולן עוסקות בעניינו הפרטי.

           ראשית, לעניין חומרת העונש, כידוע, טענות לעניין זה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור לפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.12.1997); רע"פ 5504/08 פלוני נ' מדינת ישראל (27.7.2008)). מצאתי כי העונש שהושת על המבקש אמנם חמור, אך לא סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה. זאת נוכח העבירות החמורות אותן עבר ונסיבותיהן החמורות.

             שנית, לעניין תסקיר המבחן, הלכה היא כי הוא בגדר המלצה בלבד עבור בית המשפט, ואינו מחייב (ראו: ע"פ 2015/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 לפסק דיני (10.8.2013) והאסמכתאות שם). בית המשפט שוקל גם שיקולים אחרים מלבד התסקיר. בענייננו, שיקולים אלה הביאו את בית המשפט המחוזי שלא לאמץ את המלצת שירות המבחן.

           שלישית, כפי שציין בית משפט השלום בגזר דינו, "במסגרת השיקולים לגזירת הדין העיקרון המנחה בענישה הוא עיקרון ההלימה, דהיינו יחס הולם בין חומרת המעשה בנסיבותיו ומידת אשמתו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו" (עמ' 31 לגזר דינו של בית משפט השלום). אין להלום את הטענה לפיה די בהימשכות ההליכים כדי להפחית מחומרתם הרבה של מעשיו של המבקש, עניין זה כבר הוכרע בפסיקה. בפסק דינם בע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (31.12.2008), אמרו השופטים ע' ארבל, א' רובינשטיין ו-ח' מלצר: "לא בכל מקרה נכון יהיה לבחון את הימשכות ההליכים מאז ביצוע העבירות, ובפרט במקרים בהם חלף זמן בין ביצוע העבירות ועד לחשיפתן [...] העיכוב במתן הכרעת הדין אינו השיקול היחיד ששומה עלינו לבחון. חומרתן הרבה של העבירות שבביצוען הורשעו המערערים זועקת למרחוק גם כיום, שנים לאחר ביצוען [...] התמשכות ההליכים ודאי הקשתה רבות על המערערים ובני משפחותיהם. יחד עם זאת, חומרת המעשים ופגיעתם הרעה אינה מאפשרת הסתפקות בעונש זה בלבד". בעניין שם התמשכו ההליכים יותר מעשר שנים. אין להקל ראש בארבע שנות ההליכים שחווה המבקש, אך גם בעניינו, העבירות ונסיבותיהן חמורות, ומצאתי כי האיזון שנעשה בערכאות הקודמות בין השיקולים השונים, הוא ראוי.

             רביעית, הטענות הראייתיות של המבקש נדונו על ידי שתי הערכאות בפירוט ונדחו. הלכה היא כי ערכאת הערעור לא תתערב ללא סיבה כבדת משקל בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ראו: ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 102 (2001)). הלכה זו מקבלת משנה תוקף שעה שמדובר בגלגולו השלישי של ההליך, ולא מצאתי לשנות ממנה בעניינו של המבקש. למעלה מן הצורך, אציין כי נראה שלעניין שכרותו של המבקש, די בהודעתו במשטרה כי שתה לשכרה קרוב לשעת התאונה, והיה מעורב בתאונה, יחד עם הקביעה כי הוא הנהג המעורב בתאונה, כפי נימוקי הכרעת הדין המרשיעה, כדי לקבוע שהיה שיכור בזמן התאונה, ולכן גם אם אכן בדיקת הדם חסרה, אין בכך כדי למנוע את הרשעתו. 

11.          סוף דבר, הבקשה נדחית. לפיכך, מתייתרת ההחלטה בבקשה לעיכוב הביצוע של העונש. המבקש יתייצב לריצוי עונשו כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ביום 2.2.2014 עד השעה 10:00 בבית סוהר הדרים, כשברשותו תעודת זהות או דרכון.

           ניתנה היום, ‏כ"ט בשבט התשע"ד (‏30.1.2014).